תנ"ך על הפרק - ויקרא יז - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

ויקרא יז

107 / 929
היום

הפרק

אִסּוּר שְׁחִיטַת חוץ והקרבה בַּבָּמוֹת, כִּסּוּי הדם, טֻמְאַת נְבֵלָה

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵיהֶ֑ם זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ־כֶ֛שֶׂב אוֹ־עֵ֖ז בַּֽמַּחֲנֶ֑ה א֚וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁחַ֔ט מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קָרְבָּן֙ לַֽיהוָ֔ה לִפְנֵ֖י מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֑ה דָּ֣ם יֵחָשֵׁ֞ב לָאִ֤ישׁ הַהוּא֙ דָּ֣ם שָׁפָ֔ךְ וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יָבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֶֽת־זִבְחֵיהֶם֮ אֲשֶׁ֣ר הֵ֣ם זֹבְחִים֮ עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶה֒ וֶֽהֱבִיאֻ֣ם לַֽיהוָ֗ה אֶל־פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְזָ֨בְח֜וּ זִבְחֵ֧י שְׁלָמִ֛ים לַֽיהוָ֖ה אוֹתָֽם׃וְזָרַ֨ק הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַדָּם֙ עַל־מִזְבַּ֣ח יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִקְטִ֣יר הַחֵ֔לֶב לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃וְלֹא־יִזְבְּח֥וּ עוֹד֙ אֶת־זִבְחֵיהֶ֔ם לַשְּׂעִירִ֕ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶ֑ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם תִּֽהְיֶה־זֹּ֥את לָהֶ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃וַאֲלֵהֶ֣ם תֹּאמַ֔ר אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִן־הַגֵּ֖ר אֲשֶׁר־יָג֣וּר בְּתוֹכָ֑ם אֲשֶׁר־יַעֲלֶ֥ה עֹלָ֖ה אוֹ־זָֽבַח׃וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לֹ֣א יְבִיאֶ֔נּוּ לַעֲשׂ֥וֹת אֹת֖וֹ לַיהוָ֑ה וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מֵעַמָּֽיו׃וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֥ר יֹאכַ֖ל כָּל־דָּ֑ם וְנָתַתִּ֣י פָנַ֗י בַּנֶּ֙פֶשׁ֙ הָאֹכֶ֣לֶת אֶת־הַדָּ֔ם וְהִכְרַתִּ֥י אֹתָ֖הּ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֮ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר׃עַל־כֵּ֤ן אָמַ֙רְתִּי֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל־נֶ֥פֶשׁ מִכֶּ֖ם לֹא־תֹ֣אכַל דָּ֑ם וְהַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶ֖ם לֹא־יֹ֥אכַל דָּֽם׃וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּעָפָֽר׃כִּֽי־נֶ֣פֶשׁ כָּל־בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֮ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כָּל־בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל־בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל־אֹכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת׃וְכָל־נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֤ל נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה בָּאֶזְרָ֖ח וּבַגֵּ֑ר וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר׃וְאִם֙ לֹ֣א יְכַבֵּ֔ס וּבְשָׂר֖וֹ לֹ֣א יִרְחָ֑ץ וְנָשָׂ֖א עֲוֺנֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. כתב הרמב"ן בשביל שמזהיר על הקרבנות להקריבם באהל מועד הזכיר הכהנים שהם מקריבין הקרבן שלא יקריבום בחוץ ומזהיר ישראל שיביאום להם שם ולא יקריבו אותם בחוץ על ידי עצמם: אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. פי' הרמב"ן פשט הפרשה איירי בב' עניינים לאסור בשר תאוה וחייב כרת אפי' על השוחט חולין בחוץ אם לא שיביאם אל פתח אהל מועד להקריבם שלמים להיות החלב והדם לגבוה והבשר לבעלים ואחר כך אמר איש איש מבני ישראל אשר יעלה עולה או זבח וגו' הזהיר שלא יעשה מזבח לה' בחוץ ויקריבו עליו השלמים הנזכרים או עולה כעין הנעש' במוקדשין בשעת היתר הבמות רק בפתח אהל מועד יעל' אותם לשם ולכך אמר או אשר ישחט מחוץ למחנ' כי אע"פ שבביאתכ' לארץ אתיר לכם בשר תאוה לפי שתהיו רחוקים כדכתיב כי ירחיב אבל במדבר אע"פ שהוא מחוץ למחנה מכל מקום קרובים אתם לאהל מועד וראוי להביאו אל פתח אהל מועד וזהו כר' ישמעאל דאמר שנאסר להם בשר תאוה. ומ"מ תימה מה שכתב שיש כרת אשחוטי חוץ דלא נפקא ליה לר' ישמעאל אלא מכי ירחיב מכלל דנאסר במדבר אבל כרת מנא ליה. ומה שפירש"י במוקדשין הכתוב מדבר וכו' למ"ד בשר תאוה לא נאסר כלל: דם שפך. בשביל שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל והתיר לנח להמית בעלי החיים זולת האדם אמר אבל אם לא תעשה בהם כמו שציויתיך כאלו לא הותרו ונשארו באיסור הראשון שאסרתי לאדם כל בעלי החיים להמיתם והרי אתה כאלו שופך דמים: לשעירים. לשדים וכן הוא אומר ושעירים ירקדו שם. וכתב ר' אברהם שנקראים שעירים בשביל שישתער גוף האדם הרואה אותם. והקרוב בעבור שיראום המשוגעים כדמות שעירים וכו' כמו שכתב בפי' הרמב"ן על כי נפש כל בשר: כי נפש הבשר בדם הוא. משמע שאסר לנו הדם מפני שהוא בא לכפר והוא חלק השם כטעם החלב אע"פ שאסר דם חיה ועוף שאינו בא לכפר היינו משום הרחקה שלא נטעה בין דם לדם אבל לא אסר כל חלב משום הרחקה כי ניכר הוא חלב הקרב משאר חלב מה שאין כן בדם שכולם שוין. והרב רבינו משה בר מימון ז"ל וכו' כמו שכתוב בפי' הרמב"ן. כתב ר' אברהם בזאת הפרשה לא הזכיר הגר רק כשמצוה על ישראל בזבחים ועולות הזכיר הגר שלא יניחוהו ישראל לגר לעבוד ע"ז בארץ ישראל וכן כשמזהיר על הדם הזכיר הגר כי הוא אסור בעבור שהוא הנפש: אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל. כתב ר' אברהם גם בזה לימד הכתוב שלא נעזוב הגר לאכול בארצנו חמור או סוס או עוף דורס שהוא טמא. ובעבור שצוה שלא נאכל כל דם ולא יראה דם שפוך חוץ ממזבח השם צוה לכסות כל דם שאינו קרב על המזבח שלא יחשוב הרואה אותו והוא דם חיה ועוף כי הוא זבח הנזבח לע"ז: דמו בנפשו. פירש"י דמו לו במקום הנפש כי הנפש תלויה בו. וכתב הרמב"ן ואינו נכון אבל אפשר לפרש שיהיה נפש בכאן גופו פי' כי נפש כל בשר דמו בגופו כמו ברזל באה נפשו כי גוף בעלי הנפש נקרא נפש ועל דעתי הזכיר בדם ג' דברים וכו' עד שלא ימצא האחד בלתי האחר: וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה. כתב ר' אברהם בעבור שהזכיר חיה שאינה קריבה וכן העוף הזכיר נבלה וטרפה שאינה קרבה גם כן:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך